נערה בת 16

הפרימיטיביות מתבטאת בכך שבני האדם מסתכלים על עצמם במראה ולא רואים שום פגם. בן אדם שאיים על בן אדם אחר מסתכל על עצמו כמלאך, מסתכל על עצמו כשומר על השלום של כולם. כי אם הוא יאיים על החלש הוא יראה חזק. הוא חושב שזה תורם באיזושהי צורה כלשהי... אז זהו שלא. בכל יום ויום גדל מספר הנערים והנרות אשר סובלים מבריונות. גדל מספר המתבגרים שמתאבדים כתוצאה מכך שהם לא יכולים לסבול את הבריונות המתבצעת כלפיהם. אני הייתי רוצה לעזור לכל מי שמתמודד עם אותה בעיה. אני סבלתי מבריונות ביסודי. חשבתי שזה לא יגמר לעולם. רציתי לברוח מבית הספר ולהתחיל חיים חדשים. והנה אני היום. כבר חלף הכל והנזק שנגרם כתוצאה מהבריונות נעלם. אני רוצה שבן אדם שעומד מול מישהו בריון יאמר כך " היי. אתה יודע למה אתה מציק לי? למה כלכך חשוב לך לנסות להפיל אותי כל יום ויום שעובר? אם אתה לא יודע שתדע שאני כן. אתה אולי תכחיש אבל אתה מקנא בי. העובדה היא שאני שונה ואתה פוגע בי. אני שונה לא הלכתי לפי הזרם ואתה? אתה בדיוק כמו כולם. אתה שטוח. אתה הולך עם הזרם,לא עצמאי,לא החלטתי. אני חושב שאתה החלש פה ולא אני. וזה כל הסיפור. אני הייתי אמיץ מספיק בשביל לא להיות כמו כולם רכרוכי שמתחנף למי שכמו כולם. "

אני מאז שאני ילדה קטנה סובלת מפחד גבהים. תמיד פחדתי לקפוץ למים בבריכה כי פחדתי לטבוע למרות שידעתי לשחות. בסופו של דבר לא הייתה לי ברירה אלא לשחות במים העמוקים אז השתדלתי שלא לחשוב על הגובה. בכל טיול בית ספרי בשטח אני מפחדת לרדת מהרים כי אני מפחדת ליפול. השנה התחלתי לקרוא את סדרת הספרים "מפוצלים" שאני כרגע קוראת את הספר השלישי. הגיבורה שם קוראים לה ביאטריס והיא חיה בחברה בדיונית המחולקת לחמישה פלגים: 

פלג הקרבה עצמית- הם לא אנוכיים. הם חושבים קודם על אחרים ואחר כך אם אין ברירה הם חושבים על עצמם. אסור להם להתגנדר, אסור להם לאכול מאכלים משובחים יותר מלחם, חובה עליהם לעזור לאנשים אחרים כשהם זקוקים לכך. 

פלג אוריינות- אנשים בעלי מנת משכל גבוהה מאוד. הם מוכנים לוותר על מוסר כדי לדעת עוד. 

פלג כנות- הם תמיד אבל תמיד אומרים את האמת גם אם האמת לא נעימה לשמיעה. 

פלג אומץ לב- הם חסרי פחד. קופצים מרכבות נוסעות, מבניינים. הם הצבא של העיר. 

פלג ידידות- הם חיים כמו שאצלנו חייבים בקיבוץ. הכל שיתופי וחקלאי. 

ביאטריס נולדה וגדלה עד גיל 16 בפלג הקרבה עצמית. במבחן ההתאמה נמצא כי היא מתאימה לשלושה פלגים שונים: אוריינות,אומץ לב והקרבה עצמית. אם יוצאת יותר מתוצאה אחת בן האדם נקרא: מפוצל. מפוצל מאיים בעצם על האנשים שהם לא מפוצלים כי אי אפשר לשלוט על מפוצלים. הם נחשבים לאנשים רגילים כמסוכנים. 

ביאטריס בחרה להיות בפלג אומץ לב. וזה למה אני כתבתי את הציטוט בהתחלה. מאז שקראתי את הספר רציתי להתגבר על פחד הגבהים. ביאטריס השפיעה עליי. אני הלכתי כמה וכמה פעמים סולם חבלים ממש גבוה ומסורבל כדי שאעלה עליו ואתעלם מהגובה. זה באמת עבד. 

אבל עכשיו כשאני חושבת על זה אולי סתם איבדתי כוח על הפחד לרגע ההוא. אולי אם אני אחזור לשם אחרי המלחמה הפחד יהיה שם שוב וסתם בחרתי להתעלם ממנו? 

בכל מערכת בין שני אנשים משתמשים במושג "יום אחד..." 

לפעמים זה נותן תקווה להמשיך אבל לרוב זה מוחק מוטיבציה כי האנשים חושבים שהיום הזה לא ניתן להשגה. 

גם אני חשבתי פעם שהיום הזה לא ניתן להשגה אבל לפעמים התקווה היא מה שמשאיר אותך על הקרקע. 

בתור בת 16 זה הרי ברור שעברתי רגעים לא קלים ולא היו לי חיים הכל דבש כל הדרך עד הלום. לאף אחד זה לא כך.

צריך להיות לפעמים ריאליסטים אני לא אומרת שלא אבל מי אמר שתקווה זה לא ריאליזם בשלב מסוים?

בלי תקווה אין מוטיבציה. בלי תקווה אין הישגים משמעותיים. בלי תקווה אין חיים. 

לדוגמה הרצל: 

הרצל היה מנהיג התנועה הציונית. הוא הנהיג את העם שלו בכבוד וגרם לעליות גדולות בכל רחבי אירופה וליכולת שיתופית בארץ למרות הריחוק הגיאוגרפי שהיהודים גרו בו למרות השוני בשפות.. הרצל שם לב שהיהודים לא מרוצים מהאנטישמיות בקרב תושבי אירופה וטען כי האנטישמיות היא "אנטישמיות נגררת" - שלא משנה איפה תהיה תמיד תהיה אנטישמיות ולכן הבעיה היא בעיה לאומית שצריכה להיפתר במישור הלאומי- ארץ ישראל. הרצל האמין, קיווה שיהיה לעם היהודי בית לאום בארץ ישראל והנה אנחנו היום במדינת ישראל. אולי הוא לא זכה לראות את המדינה שהוא תרם ליצור אבל אם הוא היה חי הוא היה שמח שהיתה בו תקווה. 

תקווה היא חיים. 

בייחוד עכשיו בזמן המלחמה. יהי זכרם ברוך חללי צה"ל.